האם מעסיקה זכאית מעסיקה לפרסם סרטון בו מככבת עובדת שלה, או שמא מדובר בפגיעה בפרטיות. שאלה זו עמדה בפני בית הדין האזורי לעבודה שקיבל חלקית את תביעת העובדת וקבע כי המעסיקה תשלם לה פיצוי בגובה 15,000 שקלים בתוספת 1,300 שקלים הוצאות.
מטענות התובעת, כרמית אליהו, עולה כי הנתבעת, אלמן שירותי רפואה בע"מ, היא חברה פרטית העוסקת בניהול והפעלת מרפאות בתחום הרפואה האסתטית. התובעת עבדה בחברה כשלושה חודשים בתפקיד יועצת מכירות ופוטרה. ד"ר מוניקה אלמן, ממנהלי החברה, משמשת כמנחה מקצועית בתוכנית בוקר בשם "מילון היופי" המשודרת בערוץ רשת 13. במסגרת התוכנית צופי התוכנית שואלים שאלות את ד"ר אלמן.
לטענת התובעת החברה הציעה לתובעת לצלם עצמה שואלת שאלת התייעצות בנוגע להופעת נמשים המופיעים על הפנים. ביום 24.8.19 שודרה תכנית "מילון היופי" בערוץ 13 ובה הופיעה התובעת כאשר התובעת שואלת שאלה בנוגע לנמשים שעל פניה וניתנת תשובתה של ד"ר מוניקה אלמן.
התובעת טענה כי סרטון פרטי שלה פורסם על ידי הנתבעת ללא ידיעתה ויומיים לפני ההקרנה בטלוויזיה ובמדיה, התובעת פוטרה. לטענתה בחודש יולי פנתה אליה ד"ר מוניקה אלמן וביקשה שתערוך סרטון קצר שבו תאמר את מה שרשום בדף. הוסבר לתובעת כי הסרטון הוא לצורכי המערכת בלבד ולכנסי רופאים שנערכים במרפאה. לטענת התובעת היא פחדה מפיטורים ולכן הסכימה.
על פי טענות התובעת בכתב התביעה, נכפה עליה לצלם סרטון למען המרפאה לצורכי הדרכה בלבד, הסרטון שהוקרן בערוץ 13 הפר את פרטיותה, ביזה והשפיל אותה וכן כי הסרטון הושג במרמה על מנת להפיק רווחים לנתבעת ולכן היא פוטרה יומיים לפני ההקרנה.
התובעת עתרה לפיצוי בסך 30,400 שקלים על פי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, סעיף 29 (א') וסעיף 4 עוולה אזרחית (בכתב התביעה נכלל בפיצוי הנתבע גם פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד).
יש לציין כי חוק הגנת הפרטיות מאפשר תביעה ללא הוכחת נזק בגובה 50,000 שקלים ובמקרה בו יקבע בית המשפט כי הפגיעה בפרטיות בוצעה מתוך כוונה לפגוע, הוא רשאי לקבוע פיצוי בגובה 100,000 שקלים ללא הוכחת נזק. סכומים אלה צמודים למדד ועומדים היום על כ-70,000 שקל ו-140,000 שקל בהתאמה.
הנתבעת מצידה טענה כי לא כפתה על התובעת השתתפות בפרסום והתובעת הביעה הסכמתה מרצון ומתוך ידיעה מלאה של התובעת. עוד טענה כי לפני עריכה וצילום הסרטון התכתבו הצדדים, התובעת לא העלתה כל טענה ביחס לסרטון או פרסומו אלא רק לאחר שפוטרה כדין.
עוד טענה הנתבעת כי התובעת הייתה מודעת לייעודו של הסרטון, ניתנה לה זכות בחירה אם לשתף פעולה וכי השתתפה מרצון בסרטון ואף צילמה מספר סרטונים. לטענת הנתבעת, לתובעת היה נהיר כי הסרטון נועד מעצם טבעו להפצה ופרסום.
הנתבעת ציינה כי בתקופת העסקתה של התובעת לא צולמו, הוקלטו או תועדו עובדי או לקוחות הנתבעת. לאחר סיום העסקתה של התובעת הותקנו מצלמות בחלק מחללי המשרדים ולאחר שיידעה הנתבעת את העובדים והלקוחות.
לאחר דיון בסוגיות פרטיות בעבודה שעלו בתביעה החליט בית הדין לקבל חלקית את התביעה. ראשית קבע בית הדין קבע כי התובעת פוטרה כדין.
בהמשך, ביחס לשאלות שהתעוררו בעניין פרטיות בעבודה קבע בית הדין כי מהראיות עלה שהתובעת לא נתנה הסכמתה להשתתפותה בשידור בתוכנית, אלא לכל היותר ניתנה הסכמתה לשימוש בסרטון לצרכים פנימיים. "אין דין שימוש בסרטון לצרכים פנימיים כדין שימוש בסרטון להקרנתו לכולם", קבע בית הדין. בית הדין קבע כי מחילופי הודעות בין הצדדים עולה כי צילום הסרטון לא נכפה על התובעת אלא התובעת אף צילמה את עצמה וכך גם צולמו ונערכו סרטונים נוספים על ידה. עם זאת, קבע בית הדין כי "הדעת נותנת כי לעובד קשה לסרב למעסיקו עת מעסיקו מבקש ממנו בקשות מעין אלו ולכן, ספק אם מעסיק אמור להעמיד את העובד בסיטואציה כזו".
בית הדין מציין כי הנתבעת טענה שהתובעת ידעה כי הסרטון ישודר בתוכנית בטלוויזיה. בית הדין מבהיר כי במקרים כגון אלו יש צורך במתן הסכמה בכתב. "מסמך הריליס (מסמך שחרור מאחריות) אמור להיחתם על ידי מצולם הנותן את רשותו להופיע בסרט. התובעת לא הוחתמה על מסמך הריליס או מסמך אחר שבו היא מביעה את הסכמתה להשתתף בסרטון".
לנושא פרטיות בעבודה היבטים רבים ובית הדין מחדד בפסק הדין את הנושא. "העובד אינו קניינו של המעסיק ועל המעסיק לקבל הסכמה מפורשת ובכתב כי העובד מסכים להשתתף בסרטון שמופץ בפומבי. אם כי, כפי שכתבנו לעיל, עדיין מדובר ביחסי כוחות שאינם שווים".
בית הדין מציין כי התובעת טוענת כי חשה מושפלת כשצפתה בסרטון כעת שכולם מודעים לבעיות העור שלה. טוענת התובעת כי קיים "תיוג שלילי על הגזע הג'ינג'י", גם אם אנו חולקים על כך, הרי שמדובר בהרגשה סובייקטיבית של התובעת וזכותה לרצות כי סרטון כלשהו לא ישודר בתוכנית טלוויזיה בו היא חושפת למעשה בעיה רפואית.
בית הדין קובע כי הזכות לפרטיות היא זכות שעוגנה בחוק הגנת הפרטיות תשמ"א-1981 וקיבלה משנה תוקף בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. החוק אוסר פגיעה בפרטיותו של אדם ללא הסכמתו (סעיף 1 לחוק). יוער כי עילות חדשות שהועלו ע"י התובעת במסגרת סיכומיה כגון עשיית עושר ולא במשפט, פגיעה בזכות יסוד על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, דינן להידחות בשל הרחבת חזית.
סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, מגדיר, בין השאר, מהי פגיעה בפרטיות: "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו" (סעיף 2 (4) לחוק).
"פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה, למעט פרסום תצלום בלא השהיות בין רגע הצילום לרגע השידור בפועל שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות; לעניין זה, "נפגע" – מי שסבל מפגיעה גופנית או נפשית עקב אירוע פתאומי ושפגיעתו ניכרת לעין;"(סעיף 2(4א) לחוק). …
"שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח;" (סעיף 2 (6) לחוק).
בית הדין מציין כי על פי ההלכה הפסוקה המבחן לפגיעה בפרטיות הוא מבחן אובייקטיבי: "באשר לשאלה אם יש בצילום משום השפלה או ביזוי, כמשמעותם בסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, נקטה הפסיקה בגישה מרחיבה. כך, בפסק דינה של כב' השופטת נאור בת"א (י-ם) 1408/99 מרדכי לוי נ' חברת החדשות הישראלית, 1.3.01) נקבע כי "בצילום נראה התובע מס' 1 כשהוא נח במשרד. עצם פרסום תמונתו של אדם בתנוחת שכיבה, להבדיל מאשר ישיבה או עמידה במשרד, עלול להשפילו או לבזותו". (עת"מ (י-ם) 192/07 התנועה לחופש המידע נ' כנסת ישראל, ניתן ביום 21.5.08. שם סעיף 9).
"נוכח האמור לעיל עלינו לבחון האם פגעה הנתבעת בפרטיותה של התובעת במובן הרחב של ההגדרה נוכח הצילום שביזה את התובעת לטענתה", קובע בית הדין. }"ברי כי פרסום נרחב בתכנית טלוויזיה יש בכך כדי להכיל את המקרה דנא בגדר פגיעה בפרטיות. קל וחומר בהקשר לתוכנית העוסקת בעניינים רפואיים וכאשר הנתבעת יוצאת נשכרת ברווח כספי שכן יתכן שכתוצאה מהתוכנית יפנו אליה מטופלים עם בעיות נמשים. לתובעת לא ניתנה הבחירה אם ברצונה להופיע בתכנית טלוויזיה וגם אם נתנה הסכמתה לצילום בפורום פנימי של הנתבעת אין בכך להשליך על הסכמתה לצילום פומבי יותר ויש בכך משום פגיעה בפרטיותה מכח סעיף 2 (4) לחוק הגנת הפרטיות. הנתבעת הפיצה את הסרטון על דעת עצמה מבלי לקבל במפורש את הסכמת התובעת ואין די מכללא לקבל את ההסכמה.
ביחס לפיצוי על פגיעה בפרטיות בעבודה מציין כי הדין כי פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית (סעיף 4 לחוק) ומקנה פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של עד 50,000 שקלים (סעיף 29א). הפיצוי שנתבע על ידי התובעת כלל גם פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה ברם הודעה על תנאי העסקה הוצגה על ידי הנתבעת.
נוכח גובה הפיצוי שנתבע, החליט בית הדין לחייב את הנתבעת בפיצוי בגובה של 15,000 שקלים, בתוספת 1,000 שקל שכר טרחת עורך דין ו-300 שקלים הוצאות משפט.
פסק הדין ניתן ביום 26.4.2021 וטרם ידוע אם הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.
דמ (ת"א) 62107-11-19 כרמית אליהו – אלמן שרותי רפואה בע"מ
הכתבה פורסמה במקור באתר שמואלי שמשון RGS משרד עורכי דין וגישור